משק חקלאי
לאחר מלחמת העולם הראשונה חידש הברון רוטשילד את מפעל ההתיישבות לא רק באיכות ההון האנושי אלא גם בענפי החקלאות.האזור הפך להיות כתחנת ניסיונות למצוא את הענף המתאים לגידול בארץ.
בשנת 1920 התמונה הכללית הייתה: בתל-צור (אום אל עלק) עובדת קבוצת " משמר הוולגה", לזרקניה הגיעו הקבוצה הקאליפורנית, שלמדה חקלאות בארה"ב לפני שהגיעו לארץ, עם פרות ותרנגולות. הם עיבדו תוכנית התיישבות משוכללת והציעו אותה ליק"א שנענתה. הקליפורנים הגיעו לארץ עם תקציב גדול יחסית מהברון..
הקבוצה הקליפורנית הייתה בנויה מכוחות מקצועיים טובים ומגוונים. ביניהם היו מומחים לגידולי השקאה, גידול בהמות ומטעים. וכמו כן רכשו בחו"ל כלים חקלאיים, פרות הולנדיות, פרים עופות, ברווזים ועיזים.
הקבוצה ההולנדית עסקה בגידול ירקות והייתה שונה מקבוצת הקלפרוניים, הקבוצה ההולנדית התגבשה בהולנד שם למדו חקלאות.הם קיבלו שטח אדמה בזרקניה, ועבדו לפי שיטתו של האגרונום סוסקין.לא מיכון מורכב כמו הקליפורניים אלא עבודת ידיים אינטנסיבית בגידול ירקות.
שיטתו של סוסקין הייתה שניתן להתקיים משטח קטן, כ-10 דונם, בעיבוד אינטנסיבי לא יותר רע ואולי טוב יותר מאשר על שטחים של 300 דונם למשק.
גוף נוסף שהיה במקום הוא קבוצת כברה שמנתה 11 בוגרי מקווה ישראל שעלו ב- 1921 לאזור וישבו לרגלי הכרמל בקצה כברה. בתחילה הם הצליחו לעבד כ- 20 דונם אך הקשיים שהערימו עליהם שכניהם הערבים ובעיקר המלאריה הכריעו אותם והשלושה ששרדו במקום עברו לעבוד בגן הפרחים בזרקניה.
פקידות הברון שיננה לצעירים כי כוונת הברון ליצור ישוב מעורב של בני איכרים,פועלים,חניכי בית הספר החקלאי מקווה ישראל ובעלי הון.
כמו כן קבע הנרי פראנק כי יחידת המשק תצטמצם מ 300 דונם ל- 100 דונם. צמצום זה הפחיד את בני המושבות הותיקות.
הניסיונות בתחום הגידולים החקלאיים גרמו לחקלאי בנימינה אכזבות וגם הישגים .בסופו של דבר התמקדו בגפנים, פרדסים ועצי פרי נשירים. הם המשיכו לעבוד בחריצות כל אחד במשקו תוך מאבק קשה על הקיום המשותף לכולם ולא איבדו את אמונם בחקלאות מתקדמת שעתידה להתגבר על כל הקשיים.
לקריאה : ספר בנימינה הכפר ע"ש הנדיב הידוע . הוצאה לאור לרגל יובל ה-30 למושבה.(מהדורה חדשה ניתן לרכוש בעמותה לשימור עבר המושבה בנימינה)
.png){kind=small}