המחצבה וחוטם הכרמל
חוטם הכרמל שמורת טבע הנמצאת לאורך מצוקי רמת הנדיב, ממזרח לכביש ראשי 4, בין מחצבת בנימינה לקיבוץ מעיין-צבי.
מצוקי חוטם הכרמל מעידים על מפלסי הים בתקופות קדומות. למרגלות חוטם הכרמל לכיוון הים היו עד לשנות ה30 של המאה הקודמת ביצות כבארה. מצפון לשמורה נמצאת מערת כבארה- אחד האתרים הפריהסטורים החשובים בישראל. המערה היא מערה קרסטית גדולה, בה נמצאו שרידים החל מלפני כ - 150 אלף שנה עד לפני כעשרת אלפים שנה. אחת התרבויות הקדומות ששרידיה נמצאו במקום זכתה לשם "התרבות הכבארית".
ביצות כבארה -הביצות הגדולות והממאירות ביותר בארץ, לאחר ביצות החולה והשתרעו על שטח של כ-6000 דונם. גבולן הצפוני- מיקומו של סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי; גבולן הדרומי- אזור מושב בית חנניה של היום (חולות קיסריה ואמת המים הגבוהה); גבולן המזרחי- הר הכרמל; גבולן המערבי- רכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים. הייבוש המאסיבי התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20'. אך נמשך עוד עשרות שנים. "קבוצת כבארה" שעיבדה, בשנים 1921-1924, את אדמות יק"א באזור היו בין המתיישבים הראשונים בבנימינה.
אדמות הביצה נרכשו על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד ב-1922, לצורך הניקוז נשכרו פועלים ממצרים ומסודאן, אשר עבדו במקום בתנאי מחייה קשים וסבלו ממלאריה . פיק"א רכשה עבורם אדמה ב1926 והקימה את הכפר ז'אסר א-ז'רקא.
אנשי העלייה השלישית דרשו לשלב יהודים בעבודת הייבוש במסגרת "כיבוש העבודה" ולאחר מאבק ציבורי ב-1924 הסכמה פיק"א לשלבם ותנאי העבודה שופרו.
העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנרה של תנועת בית"ר.
על אדמות הביצה שיובשה, הוקם, ב-1949 ,קיבוץ מעגן מיכאל. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות החורף נרחבות מדי שנה. רק בסוף שנות ה-שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים, הן נעלמו. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת ברכת התמסח.
מחצבת בנימינה- נמצאת למרגלות חוטם הכרמל בחלקו הדרומי.פתיחתה של המחצבה קשורה לסלילת הכביש לפרדס חנה. לשם השגת החצץ לכביש, נחצבה האבן מאחת השלוחות הדרומיות של הכרמל בתחום בנימינה. כך החל הקשר עם המחצבה שהייתה מאז לחלק בלתי נפרד מקורותיה של בנימינה. תוך זמן קצר התברר כי אבן הדולומיט (סוג של אבן גיר קשה) של המחצבה היא באיכות מעולה ובעלת שימושים מגוונים. 
הגרעין הראשון של המחצבה כלל פועלים מקומיים שהתארגנו בכוחות עצמם, בתאום עם פיק"א. העבודה באותם הימים הייתה ידנית, הקידוח בסלע נעשה באמצעות באלמינות (מוט ברזל מחודד) והפיצוצים נעשו באמצעות פתיל. לאחר הפיצוץ הוכנס חומר נפץ בנקבים, גושי האבן שנתקבלו לאחר הפיצוצים רוסקו בפטישים ונגרסו לחצץ, הכל בעבודה ידנית. החצץ הובל ליעדו על גבי חמורים, מלאכה שהתמחו בה עולים מכורדיסטן. לאחר סיום סלילת הכביש, הוחכרה המחצבה למהנדס צוואנגר, שרכש עם הזמן מכונת גריסה קטנה. זה היה השלב הראשון במיכון המחצבה. בהצעת מנהל הבנק למוסדות שיתופיים, ניאותו הפועלים להפעיל את המחצבה בעצמם על אחריותם והקימו לצורך זה קואופרטיב.
את ניהול המחצבה קיבל יוסף דיסטניק ז"ל. הוא ליווה את המחצבה בהתפתחותה וגדילתה עד שהגיע למחצבה משוכללת, ממוכנת ומודרנית מאד. דיסטניק היה בתפקיד זה עד לשנת 1969 כשפרש לגמלאות. המחצבה נמסרה ל"סולל בונה" שהעבירה אותה לרשות חברת הבת שלה "אבן וסיד".
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נזקקו הבריטים לכמויות גדולות של אבן לסלילת דרכים, הותקנה מסילת ברזל למחצבה ואת האבנים העמיסו ישר לקרונות הרכבת. עם קום המדינה, החל השלב הרביעי בתולדות המחצבה. למפעל הובאה מכונת גריסה חדשה ומשוכללת שנחנכה בנוכחות שרת העבודה גולדה מאיר. בהדרגה הוכנס מיכון מתקדם למחצבה. הגיעו פטישי אוויר ומכונות קידול רבות עוצמה. סוג משוכלל ביותר של קרוניות החליפו את החמורים והמריצות. החלו להשתמש גם במשאיות. עיקר העבודה הייתה הגריסה לחצץ. אבן גולמית נשלחה לבניין נמל אשדוד.
בשנות הפעילות האחרונות של המחצבה הפיקו כ-5000 טון של חצץ ביום. מספר הפועלים נשאר כ-25, הודות לשיטות ההפקה והציוד המתוחכם החוסכים בכח אדם.
כיום המחצבה אינה פועלת והיא מיועדת לשיקום בעזרת הקרן לשיקום מחצבות במשרד התשתיות.
הכרמל – ויקיפדיה
המועצה לשימור אתרים - מחצבת בנימינה
.png){kind=small}