אהוד מנור וינר

י"ח תמוז תש"א- ג' ניסן תשס"ה
"...לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו
רק להשיב ניתן את שחלף מזמן
איך העולם אז היה משתנה..."
(בלדה לשוטר- השוטר אזולאי)

בשיריו היה אהוד של כולם,של ילדים ושל זוגות אוהבים. של השכולים ושל מבקשי התקווה. אהוד של אוהבי "הזמר העברי" ואהוד של "הים תיכוני". אהוד של אוהבי התיאטרון ושל אלה שמתים על מחזות זמר.
אך בעיקר אהוד היה שלנו, של בנימינה. הוא היה בצלמנו ואנו בדמותו.
בצלמנו כי היה אחד מאיתנו – הוא היה תצלום הרנטגן שלנו. גוף עובדי אדמה שהתכסה בצבעי כתום כמשמש או תפוז או כאותה שמש שמעבר לברוש.
ואנו בדמותו- הוא שעזב לעיר הגדולה, שביקר "בתפוח הגדול", שימר בדמותו את זיכרוננו כפי שהיינו ולא עוד.
בדמותו הבוערת, באש היצירה,כבמעשה קסמים הוא הצליח בחום להקפיא את- ימי בנימינה- את מגע הסביונים, את טעם ריבת התותים, את לחש הרוח במרפסת, את הד שקשוק הרכבת אל מול התריסים הסגורים בבית שליד המסילה ולחזור אלינו חזרה.
לחזור אלינו כאל תחנת שיגור לחלל אל אותה עמדת זינוק שממנה יצא אל העולם הגדול להשפיע על כוכביו. כאז כן עתה, אהוד יצא לעולמות אחרים ושם גם בוודאי ישפיע על הכוכבים.
שירים רבים כתב אהוד על בנימינה. באחרים היא תמיד נוכחת נפקדת.
לזכרו נתכבד להביא שיר פחות מוכר משירי בנימינה אבל כל מי שהלך אי- פעם בחייו ל"כסא המלך" שבמחצבה מכיר את הדרך לשם.
בכביש הישן

ושוב לבד בכביש נוסע
לאט, לאט, לאט
מבנימינה לזכרון יעקב
ועוד מעט שבת

ברושים עומדים לצד הדרך
לבד, לבד, לבד
ושתי יונות הומות להן אהבה
על גג אדום אחד

הלכתי פעם פה ברגל
עם נעלי ביד
בשמש אז ירד לנחל
ובמימיו רקד

ממשיך בכביש הצר למעלה
משני צידיו סלעים
שיחי קוצים נעים ברוח
וזה כל כך נעים

השמש בכרמל שוקע
לאט, לאט, לאט
ליד מגדל המים הישן
כוכב קטן ניצת

השיר ההוא ששרנו פעם
עוד בתוכי עצור
קטפתי רקפות מסלע
כן, ועכשיו אסור